לחפוף ראש בלילה שלפני הניתוח, כי אחרי הניתוח קצת קשה לחפוף.

לשטוף את הפנים במים וסבון גם בערב שלפני הניתוח וגם בבוקר יום הניתוח.

להימנע ממריחת קרם או מייק-אפ באותו יום.

להימנע משיזוף יתר בשבוע שלפני הניתוח. למה? בגלל שהעור של האף רגיש, וכוויות שמש או התקלפויות של העור יכולים לגרום לזיהומים.

להימנע מנטילת אספירין, תרופות המכילות אספירין (סליציליק אסיד), תרופות המכילות איבו- ברופן (כמו ניורופן) וויטמין E כשבועיים לפני הניתוח. כל החומרים האלה גורמים נטייה לדמם ולכן אסורים לפני ניתוח.

ביום הניתוח צריך להיות בצום מלא של 4-6 שעות לפני הניתוח. צום מלא פירושו גם בלי לשתות (אבל עם לצחצח שיניים, בבקשה…)

רופאים שמבקשים ממך להימנע מעישון 2-3 ימים לפני הניתוח עושים זאת לא בגלל שיקול רפואי אלא כדי לא לסבול מהריח. אפשר לבחור להיעלב מהבקשה הזו, ואפשר לקחת אותה כפשוטה. בזמן הניתוח הרופא צריך לעמוד ממש מעל אפך, ואם אפשר להקל או להנעים עליו, למה לתת לו לסבול?

בדרך כלל בתוך האף. כלומר, ללא צלקת חיצונית.

כדי להבין מה עושים במהלך הניתוח נסו שוב לדמיין את האוהל שעליו דיברנו בהתחלה, זיכרו שהניתוח מתבצע על שלד האף ולא על העור. כלומר, מתחילים את הניתוח בכך שמפרידים את עור האף מהשלד של האף. זה השלב הראשון.

אחר כך מורידים את גובה הדפנות של האוהל. כלומר, מנסרים או משייפים את עצמות האף. זהו אם כן השלב השני, שבסיומו נשאר "האוהל" עם גג פתוח. איך סוגרים את הגג? שוברים את עצמות האף בבסיס שלהן, במקום שבו הן מתחברות ללחיים, ואז לוחצים עליהן לכיוון אמצע האף עד שהגג הפתוח נסגר. בסיום השלב הזה מתקבל אף נמוך יותר וצר יותר מזה שהיה.

בשלב הרביעי עוברים לטפל בקצה האף, אותו משפצים על ידי חיתוכים ותפירה של הסחוס שבונה אותו. אם יש צורך להוסיף סחוס לקצה האף (או למקומות אחרים, שקועים, באף עצמו) משתמשים בסחוס שנלקח מהמחיצה של האף, או מקטעים סחוסיים עודפים שהוסרו על ידי המנתח.

בסוף הניתוח מכניס המנתח לאף שני טמפונים שישארו שם למשך 24-48 שעות. מטרתם של הטמפונים היא לעזור בעצירת הדימומים ו"לתת קונטרה" לגבס ששומר על הצורה מבחוץ.

כדי להקטין את הנפיחות שבדרך, וכדי לשמור על עצמות האף במקום הרצוי, חובשים את האף בגבס או בסד שעשוי מחומר פלסטי.

זה אותו ניתוח, עם תוספת של חתך. בניתוח אף רגיל מתבצע החתך בתוך האף. בניתוח אף פתוח מוסיפים לחתך הזה עוד חתך אחד, המתבצע לרוחב העמודית (אותו חלק רך שמפריד בין שני הנחיריים). בעזרת החתך הנוסף יכול המנתח להרים את עור האף ולראות את הסחוסים עצמם.

והצלקת? החתך שמתבצע בבסיס העמודית מתרפא מצויין, והצלקת כמעט ונעלמת עם הזמן.

במקרים שבהם קיים עיוות או חוסר סימטריה של קצה האף. הרמת עור האף וראיית הסחוסים מאפשרת לתפור ולבנות אותם נכון יותר.

לפעמים יש צורך רפואי בניתוח ליישור המחיצה ולהקטנת הקונכיות.

מתי הצורך הוא רפואי? כשיש הפרעה במעבר אוויר דרך האף, וכשהנשימה מתבצעת דרך הפה. במקרים כאלה פונים בדרך כלל באופן טבעי לרופא אף-אוזן-גרון שמתקן את המחיצה. כל זה טוב ויפה אם מדובר באדם שכל מה שמציק לו זו ההפרעה במעבר האוויר.

אבל, אם יחד עם הטיפול במעבר האוויר יש גם רצון בניתוח פלסטי באף, כדאי ומומלץ לבצע את הניתוח ליישור המחיצה והקטנת הקונכיה תוך כדי הניתוח הפלסטי או אחריו, ולא לפניו.

למה? בגלל שאחרי תיקון המחיצה נותרים לה שוליים דקים בלבד. הסכנה היא שבגלל השוליים הדקים האלה, עלול הפלסטיקאי במהלך הניתוח להוריד לא רק את ה"גיבנת" של האף אלא גם את שארית המחיצה ואז ייווצר שקע בגב האף.

והמסקנה: לא כדאי לעבור ניתוח ליישור המחיצה והקטנת הקונכיות לפני ניתוח פלסטי. מצד שני, לא כדאי גם לבצע קודם ניתוח פלסטי ואחריו את ניתוח המחיצה כי אין שום סיבה לעבור שני ניתוחים כשאפשר לרכז אותם בניתוח אחד בלבד. לכן, אם צריך, עדיף לבצע את שני הניתוחים ביחד.

בעניין הזה חשוב לזכור שלושה דברים: זה קורה, זה לא נורא, ולא צריך להבהל.

הדם הזה ירד מהאף במהלך הניתוח ומיד לאחריו, אלא שבמקום לטפטף החוצה הוא טפטף פנימה, במורד הגרון, ממש כמו שקורה לפעמים עם נזלת כשמצוננים. בדרך כלל מדובר בהקאה חד פעמית. מוציאים את מה שהצטבר, ובזה נגמר העניין.

התשובה הפשוטה היא: כשרוחבם מפריע לך.

כלומר, כשבאופן יחסי לאיברים אחרים בפנים, האף נראה לך רחב מדי באיזור הנחיריים.

אלא שלפעמים צריך להצר אותם גם כחלק מניתוח שנועד לטפל במקום אחר לגמרי באף. מתי זה קורה? למשל כשקצה האף גבוה במיוחד, ובמהלך הניתוח מורידים אותו כלפי מטה. אם תדמיינו שוב את האוהל שלנו, "תראו" שהורדה של גג האוהל מרחיבה את הפתח שלו. כלומר, הורדה של קצה האף תגרום להתרחבות של הנחיריים ולכן לצורך בהצרתם.

על ידי סילוק קטעי עור קטנים בבסיס הנחיר.

החיתוך, שהוא קו זעיר ודקיק, מתבצע בזווית הנחיר. ברוב המקרים ניתן לעשות זאת על ידי צלקות קטנות שכמעט ואינן נראות, אבל יש מקרים שבהם יש צורך להאריך את קו הצלקת סביב הנחיר, ממש בקפל.

העור של האף מתכווץ יפה ומתאים עצמו למבנה החדש של האף.

לפעמים, וגם אז רק אצל אנשים מעל גיל 60, יש צורך להוסיף כריתה של עודף העור כדי להימנע מקמטים.

גם בניתוח אף, כמו בניתוחים פלסטיים אחרים, ההחלטה על סוג ההרדמה חייבת להיות משותפת לך ולרופא המנתח. את הניתוח אפשר לבצע גם תחת הרדמה מקומית (עם הרגעה תוך-ורידית) וגם תחת הרדמה כללית.

אם בחרת בהרדמה מקומית, את צריכה לדעת שאת חומר ההרדמה מזריקים מסביב להיקף האף ובתוכו, ואת כל זה עושים רק אחרי שההרגעה התוך-ורידית כבר פועלת.

כואב? כן, למשך כמה שניות.

בין שעה לשעתיים, תלוי מה בדיוק עושים בניתוח ומהי מידת מיומנותו של המנתח.

ברוב המקרים אין צורך של ממש באשפוז לאחר הניתוח.

בארצות הברית, למשל, מבוצעים רוב הניתוחים האלה באופן אמבולטורי: מגיעים לבית החולים, מנתחים, ואחרי כמה שעות הולכים הביתה.

בארץ משרד הבריאות ממליץ לאשפז ללילה לאחר הניתוח. למה? בגלל שלדעתם ניתוח בדרכי הנשימה מחייב השגחה, בעיקר כדי להימנע מסיבוכים בדרכי הנשימה.